בפסק דין שניתן ע"י בית משפט לתעבורה בת"א ביום 6.1.14 בתיק מספר 5935-06-12 מדינת ישראל נגד מזיא, זיכה בית המשפט את הנאשמת מעבירה של שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית.
למרות שברישום נסיבות העבירה, וכן בעדותו בבית המשפט ציין השוטר כי זיהה בוודאות את הנאשמת אוחזת במכשיר הטלפון כשהוא צמוד לאוזנה, החליט בית המשפט לזכות את הנאשמת מחמת הספק מהעבירה שיוחסה לה, וזאת הן לאור העובדה שהנאשמת כפרה מלכתחילה עוד בתגובתה בפני השוטר בכך ששוחחה או אחזה בטלפון, כאשר עדותה נתמכה ע"י עדות נוספת של ביתה שנסעה עימה ברכב, והן לאור העובדה כי המתנדב שהיה עם השוטר לא ערך מזכר בנדון, ולא הובא ע"י התביעה להעיד על נסיבות העבירה.
בית המשפט קובע בפסק דינו כי כל שוטר שהוא עד לכאורה לעבירה חייב לערוך מזכר בנוגע לנסיבות העבירה, גם אם הוא לא הבחין בביצוע העבירה, והעובדה כי במקרה זה לא בוצע מזכר ע"י המתנדב שהיה עם השוטר פוגעת בהגנתה של הנאשמת, משום שהיא מונעת ממנה את האפשרות לזמנו לעדות בבית המשפט, ולפיכך היא עומדת לחובתה של התביעה.
